יש סיפורים שמהדהדים הרבה מעבר לזמן שבו התרחשו. סיפורם של אנשי מד"א בדרום, שהפכו בית תפילה למרפאת שדה בזמן שהקרב התנהל סביבם, הוא סיפור כזה - על מקצועיות, על גבורה, ועל הלב הפועם של מי שבחרו להישאר במקום שבו כולם ניסו לברוח.
בין אזעקות, ירי וקריאות לעזרה, הם הקימו מתחם טיפולים בבית הכנסת המקומי. מקום שבו כל פצוע זכה למגע של חיים, וכל נשימה הפכה להצהרה על אנושיות. בהמשך, כשהשקט היחסי חזר, הם נפגשו שוב - הפעם עם מי שחייהם ניצלו בזכותם, ובין המפגש הזה ללידה שהתרחשה תחת אש, מתגלה במלוא עוצמתה הרוח הישראלית שלא נכנעת.
היום ההוא: בית כנסת שהפך לבית חולים שדה
פראמדיק בתחנת צוחר של מד"א מנחם בלומנטל וחובש בכיר במד"א חנניה אלמקייס עבדו יחד במשמרת הלילה בין שישי לשבת השחורה, כשבשעה 06:30 החל מטח הטילים אל עבר עוטף עזה.
"סמוך לשעה 06:40 התקבלה במד"א קריאה על פצוע קשה באזור בני נצרים ומיד יצאנו למקום. תוך כדי הטיפול הרפואי, סמוך לשעה 7 בבוקר, התחילו להתקבל ההודעות על חדירות מחבלים למושבים סביבנו, הבנו שלא נוכל לפנות את הפצוע לבית החולים מכיוון שיש מחבלים בכבישים סביבנו והחלטנו להיכנס למושב נוה הסמוך" משחזר מנחם, "הגענו לבית הכנסת של הישוב, הכנסנו פנימה את הפצוע שהיה איתנו בניידת טיפול נמרץ והחלטנו להסב את בית הכנסת לבית חולים שדה מאולתר ולהיערך לקליטת נפגעים נוספים במידה ויהיו".
בלומנטל הבין שהם הנקודה הרפואית היחידה באזור ואת צפי הפצועים באירוע והחל להיערך עם עזרה: הוא יצר קשר גם עם תושבי הסביבה וביקש מכל מי שיש לו הכשרה רפואית להגיע לבית הכנסת, ביקש מהמרפאה במושב את כל הציוד הרפואי שלהם, וביקש ממכינה קדם צבאית שנמצאת במושב את כל האלונקות שברשותם - כך, הקים יחד עם התושבים, מרפאה מאולתרת בתוך בית הכנסת, כשבחוץ ייתכן שמסתובבים מחבלים.
מנחם ביקש מעטפת ביטחונית מכיתת הכוננות שהייתה עסוקה באותם הרגעים גם בבלימת המחבלים שחדרו לישובים בסביבה. כאשר הבין את גודל האירוע, הוא יצר קשר עם מוקד מד"א וביקש להפנות אמבולנסים עם פצועים לבית הכנסת.
לחימה, הצלה ותושייה
במקביל, נפגע ביתו של עקיבא שבת, נהג אמבולנס של מד"א מהישוב שלומית, מפגיעה ישירה של רקטה במטח הראשון. עקיבא שמשמש גם כחבר כיתת כוננות בישוב בו הוא מתגורר חתר למגע תחת אש ונטרל מחבלים, יצר קשר עם מנחם ובאמצעות אמבולנס מד"א חילץ למרפאה פצועים מהמושבים הסמוכים.
"ממש במטח הראשון הבית שלי נפגע פגיעה ישירה והוסב לו הרס רב. וידאתי שכל המשפחה שלי שהייתה יחד איתי בממ"ד לא נפגעה, והבנתי מיד שמדובר באירוע חריג ומשמעותי. כחלק מהיותי חבר בכיתת הכוננות בישוב לבשתי את האפוד, לקחתי את הנשק ויצאתי להילחם. במקביל לירי ונטרול המחבלים, הענקתי טיפול רפואי ראשוני לפצועים שהיו פזורים בשטח ולאחר תיאום עם מנחם וחנניה פניתי אליהם לבית הכנסת את הפצועים והמשכתי בלחימה."
"סמוך לשעה 09:30 קיבלנו דיווח מעקיבא שבת שהוא חבר לפצועים מחדירת מחבלים במושב פרי גן הסמוך ושמתקיימת שם לחימה קשה מאוד ושהוא מחלץ אותם אלינו לבית הכנסת שהפך להיות בית חולים שדה. הענקנו טיפול רפואי לפצועים שחולצו אלינו כשבמקביל כל הזמן אנחנו מנסים לתאם עם מוקד מד"א ועם הצבא הנחתת מסוק לחילוץ הנפגעים.
השתמשנו בכל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו על מנת להציל את הפצועים. רגע מצמרר מאוד היה לצערנו כשאחד המטופלים נפטר והמתפללים שהיו בבית הכנסת אמרו עליו קדיש" משחזר מנחם.
מפגש שני עם החיים
מנחם הפראמדיק ועקיבא החובש הגיעו לבית החולים שיבא תל השומר, שם פגשו בהתרגשות את בועז בירן ומיכאל גוטסמן, אותם הצילו בבית הכנסת שהוסב למרפאת שדה לאחר שנפצעו באורח קשה מירי המחבלים.
מיכאל גוטסמן, שחייו ניצלו הודות לתושייה ולטיפול הרפואי של מנחם, חנניה ועקיבא: "ברגעים הראשונים אחרי הפציעה והפינוי הראשוני לא הבנתי איפה אני נמצא, לא הבנתי שאני בבית הכנסת. ראיתי את מנחם שהתחיל לטפל בי ואמרתי לעצמי בלב 'הקדוש ברוך הוא שלח לי מלאך שיטפל בי'. בדיעבד, אני מבין שבנוסף לטיפול הרפואי שקיבלתי, ספרי הקודש שהקיפו אותי שמרו עליי."
בועז בירן, שנפצע מהירי וטופל בבית החולים המאולתר שחזר: "אני זוכר שמרגע שנפצעתי מירי בחזה וביד ועד שהגעתי לבית הכנסת נלחמתי על כל נשימה. ברגע שהכניסו אותי לבית הכנסת על אלונקה, אני זוכר ששכבתי על הצד, לא הבנתי כ"כ איפה אני נמצא אבל ראיתי את צוותי מד"א והרגשתי הקלה, הבנתי שעכשיו אקבל טיפול רפואי ומצבי יתייצב. עליתי על המסוק שפינה אותי לבית החולים במצב יציב. וזה היה רק בזכותכם. תודה רבה שהצלתם לי את החיים."
פינוי תחת אש
ובתוך כל זה, נרשם גם רגע אחד של חיים. מיכל, תושבת שלומית, הרגישה שהלידה מתחילה באותו בוקר מטלטל. עקיבא שבת, שפעל תחת אש, הגיע אליה ופינה אותה לבית הכנסת בנווה, שכבר הפך למרפאת שדה.
כשהצירים נרגעו היא הוחזרה לביתה, אך עם שחר של היום הבא שבו הכאבים והתחדשו. עקיבא והמיילדת המקומית הצטרפו אליה ונסעו יחד אל נקודת הפינוי, ומשם הועברה במסוק מד"א לבית החולים. ימים אחדים לאחר מכן ילדה את בנה וקראה לו על שמו של אחד הנופלים מהיום ההוא.
זה היה רגע של חיים בתוך כאוס, עדות לאומץ ולאמונה שבכל חושך יש מקום קטן שבו נולדת תקווה.
בין לחימה להצלה, בין כאב לתקווה - זה הסיפור של אנשי מד"א שבחרו לפעול: פראמדיקים, חובשים ותושבים שהקימו מרפאה בתוך בית תפילה, שהמשיכו להילחם ולהציל, ושחזרו לחבק את מי שניצלו. זהו רגע של חיים בתוך התופת, ותזכורת לכוחן של מקצועיות, תושייה וקהילה ששומרת על הבית.
עזרו למד"א להציל חיים>> לתרומות לחצו כאן