שום הדרכה או תרגיל לא מכינים לרגע שבו אתה יוצא לקריאה - ומגלה שמי ששוכב לפניך הוא הילד שלך. זה הסיפור שמשרטט את קו המתאר של אותה שבת, בבוקר השבעה באוקטובר: התפרצות אדירה של טרור, ירי שמכוון גם לשיירות ההצלה, כבישים שנחסמים במכוון, ואנשים - פראמדיקים, חובשים ומתנדבים - שמסרבים לוותר על חיי אדם.
שנתיים עברו. האדמה כואבת, הזמן נדמה שעצר, ושמות רבים עדיין חסרים. אנשי מד"א חוזרים אל קיבוץ ניר עוז, הולכים בשבילי השכונות, פוגשים שוב זה את זה - ואת מי שניצלו. בין עדויות של אובדן ותושייה, נחשף גם חוט דק של תקווה: חיבוק של צוות, שוטר שאומר תודה, והתעקשות עיקשת לחזור הביתה.
היום ההוא: אמבולנסים תחת אש, בית תפילה שהפך למרפאה
ברגעים הראשונים של המתקפה, כשהאזעקות עוד נקרעות באוויר, המחבלים כיוונו גם לשירותי ההצלה: טילי כתף לעבר אמבולנסים, אש חיה על כלי רכב מסומנים, חסימות יזומות של צירים בעזרת טרקטורים ומכוניות שנגררו לכביש. "יצאתי לכיוון האמבולנס," מספר אחד מאנשי הצוות, "וראיתי שהוא מנוקב מכדורים מכל הכיוונים. אין אמבולנס. ניסו לנטרל כל אפשרות של טיפול ופינוי."
כשהתברר שאין דרך בטוחה להוציא פצועים לבית חולים, הצוותים והמתנדבים הפכו בית כנסת למרפאת שדה: גיוס של כל מי שיש לו הכשרה רפואית, איסוף ציוד מהמרפאה המקומית, אלונקות מהמכינה הקדם־צבאית - והכול תחת ירי ואי־ודאות.
"ידענו שאנחנו הנקודה הרפואית היחידה כאן," הם אומרים, "בחוץ נשמעו יריות, ובפנים - קדיש על נפטרים מצד אחד, וטיפול מציל חיים מצד שני." רק עם רדת החשכה הצליחו להגיע למקום אמבולנסים צבאיים, להיכנס ברוורס בסמטה הצרה, ולהעמיס כל פצוע שעדיין זז.
בית שהיה למקלט: עדויות מהשכונה
סיור קצר בשכונה חושף את רשימת השמות הקשים לאמירה - נרצחים ונחטפים; שמות של שכנים, חברים לעבודה, אנשים שהיו כאן אתמול. "זה הבית שלי," מספר תושב, "כאן ישבו המחבלים, אכלו ושתו. אני הייתי קבור בתוך השמיכה בממ"ד - הם לא ראו אותי."
בחוץ לא רק ירו, גם חסמו שירותי הצלה. עוד תושב מתאר איך יצא לעזור לשכנה בת שבעים וחמש שחטפה מכות רצח, ואיך דחף חמצן לשכן שנשם בקושי. "הכול היה מתנהל בין בית לבית, בין צעקה לצעקה," הוא אומר. "רק בלילה הצליחו לפנות את מי שחי."
כשמי ששוכב לפניך הוא הבן שלך
"אני מתנדב במד"א עשרות שנים," אומר אב שכול, "אבל שום דבר לא מכין אותך לקריאה שאתה יוצא - ומבין שמי שאתה מטפל בו זה הבן שלך." אותו בוקר הוא היה בקיבוץ סמוך עם משפחתו, מוכן לצאת לטפל היכן שיידרש.
בנו, צעיר שלא נשאר מהצד, הצטרף ללוחמים המקומיים וניסה לבלום את המחבלים שכבר חדרו. כשקראו לאב להגיע לנפגע, הוא זיהה מיד את הפגיעה הקשה. "בשלב מסוים זה הגיע להחייאה," הוא אומר בשקט, "ובשעה ההיא נאלצתי להפסיק. טיפלתי בו כמו חובש - ואז נשברתי, כמו אבא."
השתיקה שאחר כך מספרת הכול: הכיסא ליד המיטה, הלחישה, השם שמזכירים שוב ושוב כדי לא לאבד אותו. "העולם הפסיד אדם נדיר," הוא מוסיף, "ואני מפסיד אותו בכל יום מחדש."
שכול, טראומה - והיד שמושיטה חזרה לחיים
לצד האבא הזה עומדים עוד הורים. שניים מהם, אבות שכולים, מתארים קשר של דם, חיבור שקט שמבין בלי מילים. אחד מהם ניסה להתקשר לבנו, קיבל הודעה מרגיעה, ובדיעבד הבין שמי שעונה בטלפון הוא מחבל. הדבר היחיד שהיה חשוב לו ולרעייתו אחר כך: להביא את הבן לקבורה בביתו־קהילתו, לא במקום אחר. "כשאני צריך כוח," הוא אומר, "אני מדבר אליו. מבקש ממנו כוח - ומרגיש שהוא נותן."
סב אחר חוזר לזיכרון שנדחק: דפיקות בדלת, קול של נכד פצוע שמבקש עזרה, ירי שנוחת בכף היד שלו כשהוא מכניס את הילד לממ"ד, ומראה של שכן שנחטף - ולא שב. בפעם הראשונה שחזרו לראות את הבית, אשתו פתחה את החלון, נשמה עמוק - והתפרקה. "הטראומה בבית לא כתובה בשום ספר," הוא מסכם.
ויש גם את הטראומה של הדרך. איש צוות נוסף מתאר מרדף של אופנועים אחרי האמבולנס, אש שנפתחת לעברם, קליע שפוגע בנהג, תחבושות חוסמות ופנייה אחת חדה שבה הוא עצמו נפגע. "אחר כך התחילו פלאשבקים," הוא מודה, "חרדה, חוסר שינה. לראות אופנוע במראה - זה היה בלתי אפשרי." הוא פנה לעזרה מקצועית - חוזר ומדגיש: "כולנו עברנו טראומה. כולם צריכים טיפול."
מה שמחזיק: חזרה למד"א, חיבוק, החלטה לחזור הביתה
ובכל זאת, מתוך הכול צומחת תשובה אחת חוזרת: קהילה ומקצועיות שמחזיקות אדם. מי ששב לתחנה מספר על חיבוק גדול, על משמרות ארוכות שבהן הידיים זוכרות מה לעשות, ועל רגע קטן בתחנה באופקים: שוטר ניגש, לוחץ יד ואומר "תודה שטיפלת בחברים שלי." לפעמים זה כל מה שצריך כדי לנשום שוב.
"אני מטפל בעצמי," אומר אחד מהם, "והחזרה למד"א היא חלק מזה. אני מתנדב, מעביר קורסים - זה מה שמעמיד אותי על הרגליים." ובקצה המשפט מגיעה גם ההחלטה הגדולה: לחזור. "אני חוזר לניר עוז," אומר אחד. "מי שאומר 'אני חוזר הביתה' - הוא התקווה."
בין לחימה להצלה, בין כאב לתקווה - זהו סיפורם של אנשים שבחרו לפעול. הם הפכו בית תפילה למרפאת שדה, נשארו בשטח כשהכול בער, והצילו חיים גם כשהלב רעד. שבועות ואפילו חודשים אחר כך הם שבו לחבק את מי שניצלו בזכותם, ולהזכיר לכולנו שלצד הכאב יש יכולת לבנות מחדש. זהו רגע של חיים בתוך התופת, עדות לכוחה של שליחות, לתושייה ולקהילה שלא מפסיקה לשמור על הבית.
עזרו למד"א להציל חיים>> לתרומות לחצו כאן